החלטה בתיק רע"א 3670/05

א.        בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ברלינר, עמית וסוקול) מיום 10.3.05 בתיק ע"א 1630/03, בגדרו נתקבל ערעורה של המשיבה על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (השופטת בר-זיו) מיום 10.6.03 בתיק אזרחי 5737/00.

ב.        (1) המבקש עבד בחברה פרטית שעיסוקה בסוכנות נסיעות - המשיבה הפורמלית. המשיבה היא חברה העוסקת בין השאר במכירת כרטיסי הפלגה לנופש באוניות פאר. המבקש ערב באופן אישי לחובות המשיבה הפורמלית כלפי המשיבה בסכום של עד 15,000 דולר.

           (2)  המשיבה הגישה נגד המבקש ונגד המשיבה הפורמלית תביעה בסדר-דין מקוצר לתשלום חוב בסך של 13,037 דולר בגין הזמנת כרטיסים לחודשים מאי, יולי, אוגוסט ואוקטובר בשנת 1998 (להלן - החוב). המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן המלווה בתצהיר - שהפך לכתב-הגנה - ובו טען כי החוב נפרע בשני תשלומים של 19,299 דולר ו-1,500 דולר ששולמו למשיבה על-ידי המשיבה הפורמלית. המשיבה אישרה בתצהיר עדות ראשית שהגישה את קבלת שני התשלומים, ברם ייחסה אותם לתשלום חוב אחר של המשיבה מחודש ספטמבר 1998. בית-משפט השלום דחה את התביעה בקבעו כי הוכחה טענת המשיבה הפורמלית, על בסיס ספרי החשבונות של המשיבה שבהם מופיע פירוט תשלומים שביצעה המשיבה הפורמלית, ואולם לא הוכחה טענת המשיבה מחמת היעדר ראיה על חוב בגין חודש ספטמבר 1998. כן נקבע כי היה על המשיבה להעלות את טענתה במסגרת כתב-תשובה, על-מנת לאפשר למשיבה הפורמלית ולמבקש להתגונן מפניה.

           (3)  ערעור שהגישה המשיבה על פסק-הדין נתקבל על-ידי בית-המשפט המחוזי. נפסק כי לא היתה חובה על המשיבה להגיש כתב-תשובה, הואיל והפלוגתאות היו ברורות לצדדים ומכאן שהגנתם של המבקש ושל המשיבה הפורמלית לא קופחה. כן נקבע כי המשיבה צירפה לתצהירה ראיות - כרטסת ושוברי הזמנה - התומכות בטענתה לפיה נזקפו הסכומים ששולמו על-ידי המשיבה הפורמלית לזכות חודש ספטמבר 1998, וכי המשיבה הפורמלית והמבקש לא הביאו ראיות לסתרן. בנוסף נקבע כי אפילו נזקפו תשלומי המשיבה הפורמלית לחודש ספטמבר 1998, היה המבקש - הערב אישית לחובות המשיבה הפורמלית - ערב עדיין לחובה בגין חודש זה.

           (4)  בבקשת רשות הערעור טוען בא-כוח המבקש, כי בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נפלו טעויות שבמשפט. נטען כי בית המשפט חרג מגדר ההלכה הפסוקה בכך שפטר את המשיבה מלטעון במפורש במסגרת כתב-תשובה את טענתה לחוב אחר; בכך שהתיר לה להעלות טענה זו לראשונה בשלב ההוכחות; ובכך שפטר אותה כנטען מן הנטל להוכיח את קיומו של חוב אחר. עוד נטען כי באי העלאת טענתה של המשיבה בדבר חוב אחר במסגרת כתב-תשובה נפגעו זכותו ואפשרותו של המבקש להתגונן מפניה, וכי העלאת הטענה בשלב ההוכחות נעשתה במשתמע, במפתיע ובחוסר תום-לב. בנוסף נטען כי להכרעה במקרה דנן חשיבות משפטית עקרונית וכללית המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

ג.        (1) עיינתי חזור ועיין בבקשה, הערוכה יפה, ובנספחים הרבים שצורפו אליה, המשרטטים במקצועיות ובהוגנות את התמונה הצריכה לעניין. ואולם, לאחר העיון אין בידי להעתר למבוקש.

           (2) ראשית, לאמיתו אין המדובר בנושא החורג מן הסכסוך שבין הצדדים; שני בתי המשפט הקודמים התמודדו עם היבטיה הפרוצדורליים והמהותיים של התביעה נגד המבקש, והגיעו למסקנות לגיטימיות שונות. אין בכך כדי להביא את המחלוקת אל מתחם השאלות המשפטיות המצדיקות התערבות בית משפט זה בגלגול שלישי: ראו לשיקולים הרלבנטיים ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר; כן ראו גם ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד ס' 185 בעמ' 180).  לא למותר לציין, מעבר לנידון דידן, כי מ"מ הנשיא שמגר מציין (שם, עמ' 128), "כי דחייתה של בקשת רשות לערער אין (הדגשה במקור - א"ר) פירושה, כי בית המשפט שדחה את הבקשה, סמך בכך את ידיו על האמור בפסק הדין או בהחלטה, לגביה מתבקשת רשות הערעור ... כל שנובע מדחייתה של הבקשה הוא, כי המקרה לא נמצא אותה עת ראוי להידון במסגרתו של ערעור נוסף" (עמ' 128).

           (3) התערבות בגלגול שלישי אמרתי; אכן, את טענת המבקש שהמדובר בערעור ראשון אין מקום לקבל. שיטת המשפט הישראלית מכירה ככלל, למעט במיוחד עניינים מסוימים בתחום הפלילי (כמו מעצרים), בזכות לערעור אחד - קרי, ל"שני ימים" בבית המשפט לצד החש נפגע, ואילו ל"יום שלישי" יש צורך ברשות. בעומס המוטל על המערכת ובגדרי הצדק הבסיסי זהו איזון שכמובן אפשר היה לבקש טוב ממנו, אך המשאבים אינם בנמצא. ספציפית, כדברי השופט ריבלין בבש"א 4511/05 עירית בת ים נ' גני יפית (טרם פורסמה), "עצם העובדה כי בפסק-דין של ערכאת ערעור מצויים שינוי, תוספת או אף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה, אין בה כדי להוציא את המקרה מגדר 'גלגול שלישי' ולהקנות זכות ערעור". לכן בענייננו לא בערעור ראשון עסקינן אלא בהליך ערעורי שני, קרי, "יום שלישי" למבקש, הטעון רשות, וזו אינה ניתנת במקרה דנן; ראו גם רע"א 6520/05  Kirkham     נ'  Albany (טרם פורסמה).

           (4) אדרש בקצרה גם לעיצומם של דברים: אפתח בשאלה הפרוצדורלית, קרי, האם היה הכרח בכתב תשובה מטעם המשיבה לאחר מתן הרשות להתגונן. התשובה לכך, בעיני, אינה חיובית. התשובה היא פררוגטיבה; כתב תשובה לפי תקנה 61 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 אינו הכרח אלא אם יש בו צורך במובן של עובדות חדשות שנטענו בתצהיר הנתבע אשר הפך כתב הגנה לפי תקנה 211 עם מתן הרשות להתגונן, ולא כן בענייננו (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מה' 7 בעריכת ש' לוין, סעיף 540 עמ' 693). אמנם, אל נכון הצביע המבקש על פסקי הדין בע"א 224/64 זידמן נ' סרבר, פ"ד יח(4) 299 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - אגרנט והשופט - כתארו אז - זוסמן), וכן ע"א 103/71 נורדיה נ' בכר, פ"ד כו(1) 320 (השופט עציוני), ואסמכתאות אחרות הנזכרות בהם, שלפיהם מה שלא נטען בפרשת התביעה ולא בתשובה לתצהיר ההגנה אין להיזקק אליו (במיוחד ראו דברי מ"מ הנשיא אגרנט בע"א 224/64 בעמ' 305, והשופט זוסמן בעמ' 307); לטענת המבקש הוא הוא המצב בענייננו, ויש לאבחנו מן הנסיבות שבהן לא עמד בית המשפט על דרישה פרוצדורלית זו (רע"א 549/01 ארליך נ' ציון, פ"ד נו(2) 871, השופטת דורנר). ואולם, שאלה היא אם היה צורך במקרה דנן בתשובה, בשעה שראיותיה של המשיבה צורפו לתצהיר העדות הראשית של העדה מטעמה; ובסופו של יום, בגישה לענייני פרוצדורה הבודקת האם קופחה זכות מהותית של הצדדים, לא קופחו בנידון דידן זכויות המבקש. כך ציין גם בית המשפט המחוזי. בדיקת התיק מעלה, כי תצהיר העדה מטעם המשיבה הוגש ביום 4.8.02, והרישום נשוא המחלוקת (נספח ו') נכלל בו. תצהיר העדות הראשית של המבקש מיום 18.9.02 ניתן כשתצהיר העדה מיום 4.8.02 היה לנגד עיניו. ועוד, ניתן למבקש לחקור באשר לראיות המשיבה ככל שחפץ, וזאת ביום 29.9.02. אין המדובר איפוא במקרה שבו השאלה הרלבנטית לא הועלתה עד להוכחות גופן, כפי שאירע כנראה בפרשת זיידמן נ' סרבר, אלא בחומר שהוגש עם תצהיר העדה כאמור, במועד סביר. אשר לראיות המבקש עצמו, איש לא מנע הימנו להביאן, לרבות - למשל -  אנשים מתוך המשיבה 2 שהיו בקיאים הימנו בנעשה בחשבונותיה, כמו מר סולטנוביץ שבו נועץ משקיבל את התביעה, וכנזכר עוד בתצהירו בבקשת הרשות להתגונן מיום 4.4.00. נוכח כל אלה, לא היה מקום במקרה דנן לקבל את הטענה הפרוצדורלית, והיה מקום להידרש למהות, לטענה בדבר "חוב אחר" שבעבורו שילם המבקש.

           (5) אשר לעניין זה, לאחר שניתנה רשות להגן, משהביאה המשיבה את ראיותיה והטענה השנויה במחלוקת נכללה בתוכן, גם אם לא "בקול גדול", אולם בדרך שלא הועלמה מעיני המבקש ולא נעלמה הימנו, ובאורח שלכאורה הורם בו הנטל על-ידי המשיבה - עבר הנטל אל המבקש להפריך את הנטען. כפי שציין בית המשפט המחוזי, לא הרים המבקש נטל זה; ואף אם איננו יודעים אם התוצאה הסופית ירדה לחקרה של אותה אמת שמבקש המשפט, הדבר תלוי בנטלים הרלבנטיים להוכחה, וסבורני שאין מקום להתערב בתוצאה המשפטית אליה הגיע בית המשפט המחוזי; ככל שהמדובר בהגנתו של המבקש אל מול התביעה, חוששני שלא הרים אותם נטלים שהיו עליו.  

           (6) לפיכך אין בידי להיעתר לבקשה.

           ניתנה היום,  י"ח באב תשס"ה (23.8.05).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   מפ התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: